בקו"ם 2018- רקפת פדר

הוא היה תינוק ההתמחות שלי. אפרוח צהבהב (והוא בכלל היה קרח) עליו עשיתי את הסטאז' הרשמי שלי, מפני שכבר הייתי אישה נשואה. השבוע הוא יעלה לאוטובוס ההוא, זה שנוסע, אולי 500 מטרים, וינחת בשרשרת חיול. העלייה לאוטובוס, זו המתועדת ע"י כל משפחה בישראל, היא נקודת ציון בחייו של כל מתבגר. של כל משפחה, של כל הורה. כאב של אימא. כאב חד, כבר אצלי.

יום לאחר לידתו, כשנסעתי לבקר את חברתי שילדה, מתלווה כנוסעת במכוניתו של רופא הנשים שלה, התפללתי בעליות לירושלים, כי רחמי ימלא בהשראה ויאות לי.
בחזרה משם, כשישבתי לבד באוטובוס עם מחשבותי והשמיים חשוכים, ידעתי כי את המחזור של אותו החודש, כבר לא אראה.
וכמו תמיד הייתי תלמידה מצטיינת, והיא, מורה מעולה; כזו שרושמת ומכינה טבלאות ומסמנת בהן מאיזה שד ינק לאחרונה הרך הנולד, ימין או שמאל. מורה כזו בדיוק הייתי צריכה. המילים שלה היו עבורי אורים ותומים.
צעד, צעד, יד ביד, הלכתי אחריה ואיתה. ובשנים שחלפו, עולמות התהפכו. תינוקות נוספים נולדו. גם לנו.

בתמונה:עלמה ותינוק ההתמחות שלי

והנה אנחנו כאן, ועכשיו. אמא שלו נסערת. כבר זמן שהיא מתרגשת ודרוכה והיא מבקשת אותי להיתלוות אליה.

באחת, כמי שנשלטת בידי הבטן והראש כאחד, רצו במוחי אלפי שאלות ומחשבות. "מה אעשה שם?, זה מעמד משפחתי, איך זה ישפיע עלי?, האם אני מוכנה לזה?, הבקו"ם, איך הוא נראה עכשיו?, האם יעלו בי מראות עבר?, למה לי את זה כבר עכשיו?, רגע, תנו לי רגע?, מוקדם לי עכשיו, זה עוד לא הזמן שלי, הצילו (וו!) זה עוד לא הזמן!".
יש לי עוד זמן. לעלמה שלי יש עוד זמן. והוא מגיע לי. מגיע לי שזה יהיה בזמן. מגיע לי להתבשל עם זה. אני לא מוכנה עדיין.

בעוד 3 חודשים ימלאו לעלמה שמונה עשרה. את המחזור ההוא אכן לא ראיתי. שמונה חודשים לאחר מכן, אחזתי בידי חתלתול. גור אדם קטנטן במיוחד, אשר נולד טרם הזמן ובתת תזונה משווע.
רק עיניים היו לתינוקת הזו, והן נפקחו לצדדים, גור חתולים אמיתי. ואת הרגע הזה, את עיניה הממצמצות, לא אשכח לעולם!
על רקע הראש הזעיר כל כך והגוף הצנום, בלטו העיניים. נפקחות ונסגרות, ממצמצות ומתפלאות, נוכח האור החזק הנגלה להן. אותה תאורה, אשר על אף הלידה, נטולת המאלחשים שעברתי, זכרתי לצרוח בלחש, כי ימהרו לכבות.

שלושה שבועות ושלושה ימים שהתה עלמה בפגייה, נלחמת בצהבת קשה, החלפות דמים, דילול דמים, תת משקל, חתכים אינסופיים בכפות הרגליים והקרסוליים, ניקובים חוזרים ונשנים של כפות הידיים הגפרוריות, וכשכבר אי אפשר היה, מצאתי אותה, עם צנתר לראשה.

ועל אף שנסעתי לשם מדי יום, בוכה, חושבת על בתי, משוועת למזון בבטני ואין. תפקדתי כפי שאף הורה חסון, חזק, צלול ובריא אחר, לא היה יכול לתפקד מעולם.  בשביל להשאיר אותה בחיים, הזמן הוכיח, היא בחרה נכון.
רק אני, פראנואידית שכמוני, תלמידה מצטיינת, חיילת מצטיינת בצבא ההורים והחיים, יכולתי לתת לה בחזרה את חייה. תוך שבוע ימים, איתי בבית, עלתה החתולה שלי את המשקל אותו העלתה בכל ימי שהותה בפגייה. לא חדלתי להאכילה,  עד גיל ארבע ומחצה. ולא, זה בסדר, אל דאגה. היא פצצה. האמא של הפצצות. עלמה שלי, (חמסה עליה) היא משהו אחר. והיא עוד לא, יודעת, עד כמה!
היא אהבת חיי. מושא הערצתי מפני שהאישיות שלה היא חד פעמית. שבירה, פריכה ואצילית. לוחמת. תמיד לוחמת. בשביל ועבור כולם. והיא תלמידה. תלמידה של החיים. סופגת וסופגת, מקשיבה ומיישמת.
מכירים את אלה שמתייעצים? (והם עוד המקרה הטוב) אבל שתמיד, תמיד, עושים בסוף מה שבא להם? שבסוף, לא משנה מה יגידו להם, כמה ישכנעו ויסבירו, הם תמיד יעשו את מה שמלכתחילה התכוונו לעשות. אז זכיתי. זכיתי לילדה מקשיבה. שקולה.

בתמונה: ילדיי מחופשים לחיילים

והחדר שלה, לא אוכל לשאתו ריק.  לא אוכל לשאתו מסודר. לא רוצה לראותו מסודר.
מוכנה ומסכימה לראות את רצפתו מלאת בגדים ונעליים בתפזורת, בשביל עסקת "הקרוב לבית".
היא בטח תכעס על המילים האלה ואני יודעת שהיא צריכה ללכת בדרכה, אבל אלו המילים שלי. הזמן שלי לכאוב. הזמן שלי לפחד, כמו תמיד, לפני שינוי.
ולכן, כל יום לימודים ארוך ושעות של ישיבה רכונה על שלחן הכתיבה בחדרה, אני נוצרת בלבי. אלה השעות והימים הקשים שלה, הישורת האחרונה, ואני מרגישה ומזדהה ויודעת.
אז מבחינתי, עלמה, בשנתיים הבאות מותר ורצוי להוריד סוף, סוף, את הנטל.
יפה לך זית וגם קרוב לבית.

רקפת