על אופנה ישראלית וגם אותו זן ענבים בטעם שונה / אהובי בצלאל גלפנד

אני מאוד מאמינה באופנה ובאומנות ישראלית, בעיקר בעקבות ההבנה שתהליך היצירה שלנו פה, הוא שונה ומורכב יותר ממקומות אחרים. כמו יין שמופק מאותו זן ענבים שגדלים באזור אקלים שונה, גם הטעם שונה.

האופנה הישראלית מושפעת מקונפליקטים שלא קורים במקומות אחרים והיא מגשימה את רעיון כור ההיתוך הישראלי של בן גוריון.

בשבילי, היא אושר חושי ושורדת אמתית. אני יכולה לכתוב על זה שאנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים והמצב הכלכלי מאתגר. מה גם שזאת מדינה צעירה ובמובן מסוים אנחנו עדיין חלוצים שבונים את עצמנו והזהות שלנו, יש מאין בזמן שלמדינות אחרות יש היסטוריה תרבותית בת מאות שנים.

מדינת ישראל בת 70 שנה בקירוב ומורכבת מפסיפס של תרבויות מכל רחבי תבל ומפה גם החוזק שלנו.

שמלה- דורית שדה,  הדגם המיתולוגי של דורית והיא בין שלושת הפריטים האהובים עליי

מהמקום שלי זה ברור שאין מספיק משאבים שמופנים כלפי מוסדות לימוד ומעצבים צעירים.

למעצב צעיר שרוצה לפתח מותג קשה מאוד להחזיק מעמד ללא גב כלכלי יציב. זה נכון שיש לנו את שנקר שממוקם במקום שישי המכובד ברשימת בתי הספר לעיצוב אופנה בעולם, אבל לתחושתי כדי להתקבל ללימודים אתה צריך מראש ידע של תואר.

לדעתי בית-ספר לאומנות צריך להיות כמו אוטובוס מי שעולה קודם נכנס ראשון. בכל זאת זה מדהים בעיני שלא מוותרים והאופנה והאומנות פורחים וביום יום שלי אני פוגשת אנשים מוכשרים שלא מוותרים על מקומם וקולם ליצור.

יש תערוכות ושבועות אופנה וקולנוע ותאטרון ואני בכלל לא מתחילה לדבר על מוסיקה, מחול, וספרות.

מעיל – אתא המחודש, הצעיף של דורית שדה

יש שיאמרו שאופנה ישראלית יקרה יותר וזה נכון ובכל זאת מה עושים? מותג ישראלי ששורד לאורך זמן הוא כמו נס שקורה. עלויות הייצור גבוהות ולכן הבגד יקר יותר אבל גם התמורה גדולה. הבגדים בד״כ איכותיים עם אופי ונשמרים לאורך זמן, אני מאמינה ברכישה מועטה באיכות גבוהה ועל זמנית ובניית מלתחה לאורך זמן. לסיום, זכורה לי פעם באמצע תחנת גראנד-סנטרל בניו-יורק בשעת העומס כשניגשה אליי אישה ושאלה אותי מאיפה תיק היד שלי, הוא היה של דניאלה להבי. בכל פעם שאני נוסעת בעולם אני מתעקשת ללבוש אופנה ישראלית ואני מקבלת תמיד מחמאות, רק שהייתי שמחה אילו זה לא היה כל כך קשה.

אהובי בצלאל גלפנד