כשהגעתי לחצי שלי
קצת לפני החצי, בהיותי בת 44 לערך, התחלתי להרגיש קושי. את ההתנהלות היומיומית, אשר היתה דרכי עד אז, ביצעתי בחוסר אנרגיה משווע. עייפתי מדפוסי החיים שהיכרתי ואימצתי לעצמי בדרך להצלחה.
עוד לא הבנתי מה מתרחש אצלי, אבל אט, אט, אחיזתי במושכות החיים הידועות לי, נעשתה במאמץ רב. נלחמתי. כל הזמן נלחמתי. עוד לא ידעתי כי אפשר אחרת. הדפוסים נותרו אותם דפוסים, האמונות אותן אמונות, התפקידים אותם תפקידים.
עשיתי הכל ולבד כדי לנצח את הקושי, וזמן רב היתה המטרה לחזור למה שהייתי. אשת הברזל הכל יכולה. לא היכרתי משהו אחר, ככה הבנתי כי עלי לנהוג.
במשך כמעט שנתיים, ניסיתי וניסיתי. לפרקים, התאוששתי ושבתי מיד למנהגי הקודמים, אך בהתאם מצאתי את עצמי שוב באפיסת כוחות. משהו לא עבד. בטח לא ממה שהיכרתי עד אז.
גם כדורים כדוגמאת ציפרלקס, אשר בעבר עשו את שלהם והחזירו אותי למסלול החיים המוכר לי, לא עבדו כבעבר. אני כבר לא הייתי כבעבר. לא הייתי מה שהיכרתי.
הרגשתי חצויה. באמצע. אמצע של משבר, אמצע של חיים, אמצע של גיל. ביולוגי ומנטאלי.
ביולוגית, ידעתי את מספר שנותיי, זה ברור. ואף על פי כן, נפשית לא הרגשתי שייכת. לא לגיל, לא לתרגיל, גם לא למראה. מה שראיתי במראה, כבר לא שיקר. ואיך לעזאזל, עושים את הקפיצה הזו?
זה היה תהליך ארוך. הוא עדיין.
תחילה כאמור, בקשתי לשוב אל עצמי מפעם ודברתי על זה המון עם מטפלים ומטפלות שונים. יריתי לכל כיוון טיפולי מוכר.
המשכתי בעבודתי כעורכת דין, אך הורדתי מינונים. ביקשתי למזער מתחים. במקביל למדתי לימודים שונים. בקשתי לא לקפוא על השמרים ולנסות לצאת מן המבוך אליו נקלעתי.
עם הזמן התגבש לו גם כתב אישום. כזה שמגישים אותו עם דפיקות חזקות בדלת בשעה לא קונבנציונאלית בבית של ההורים (כמנהג שוטרים עם צו מעצר המגיעים תמיד אחרי חצות).
ואני דפקתי שם. אוי כמה שאני דפקתי. כעסתי עליהם על שהעתקתי מהם דפוסים. דפוסים של
"מתאבדים". דפוסים של אנשים שלא רואים בעיניים. אני בכורת האחים. איתם גדלתי, אותם ראיתי, שם למדתי, וככה העתקתי לחיי.
ההגנה מצידה, הגישה את גרסתה לאישום. והיו "לה" נימוקים הגיוניים ומתקבלים על הדעת.
וכעבור זמן, גם אם הוא מתארך, מגיעים לרגע (ותודה גדולה עליו) בו מפנימים שהחיים הם לא בית משפט. אין כאן באמת צדדים לסכסוך. כל אחד עשה את ראות עיניו, כפי שידע, ועם הכלים, אשר עמדו לרשותו אז.
ולאחר הרגע והתובנות הללו, הגשתי כתב אישום נוסף. חדש.
את הכתב האישום ממני אל עצמי, הגשתי מאורגן לעילא. לא פסחתי על אף סעיף. לא שכחתי דבר. כעסתי על איך שנהגתי בעצמי כל השנים. כעסתי על עצמי שלא מרדתי בזמן, שנתתי מעצמי, מבלי להותיר לעצמי דבר.
לכתב האישום הזה כרכתי ב"כריכה כנה", עילת תביעה נוספת, מתבקשת ולגטימית אף היא. כי כמה יכול אדם להאשים את עצמו בלבד. מישהו אחר חייב לשאת בנטל הזה בנוסף, אותו מישהו, אשר בשם האהבה, נותרתי אבודה בעיני עצמי.
היתה זו עילת תביעה כנגד אהוב לבי, לו הקדשתי את כוחותיי ומרצי.
גם הוא הגיש הגנה. וההגנה, מה לעשות, שוב היו לה נימוקים והסברים משלה. משלו. וכמו תמיד, ועם רוצה היקום בטובתך, יחזור האישום אלייך. אף אחד לא הכריח אותי, עשיתי מה שידעתי והבנתי, ואין מה לומר, גם הגענו להישגים.
ואם עשיתי הכל בשם האהבה, אי אפשר לומר שלא קבלתי כזו. לולא היא, כנראה לא הייתי ממשיכה.
מאידך, בכל זאת, משהו באיזון אצלי הופר. לחצתי את עצמי חזק מדי, אהבה מבחוץ כבר לא הספיקה כדי לטעון אותי, מפני שהייתי צריכה לאהוב את עצמי. ללמוד לאהוב את עצמי, כדי שאוכל בעצם קיומי לחזור ולהשיב ליקום חזרה.
לשם כך, נזקקתי לפסק זמן. להפסיק את המתח, לשחרר, להבין היכן טעיתי, כדי לבנות את עצמי מחדש.
תחילה, ריחמתי על עצמי עד בלי די, וזאת, על אף שידעתי כי "סימנתי וי" על כל יעד שהצבתי לעצמי בחיים שהיכרתי "עד ה-1/2". הבנתי שעד החצי, מחצתי את עצמי עם כל סימני "הוי" האלו.
ואז, רק אז, הייתי מוכנה ללמוד הכל מההתחלה. הייתי צריכה ללמוד דפוסים אחרים. לשנות אמונות, לתכנת את עצמי מחדש.
איך עושים את זה?
למזלי העצום, באיזשהוא שלב התחלתי לכתוב את עצמי. כתבתי תהליכים שעברתי, תובנות והבנות אליהן הגעתי, ובין היתר גם סיפורים ואירועים מן העבר- כאלו אשר עיצבו אותי והשפיעו על חיי עד לאותו "חצי". הכתיבה סייעה לי להתרוקן מכעסים ותסכולים. בעזרתה סגרתי מעגל, חיברתי קצוות, "תיקנתי" גיל, עשיתי קפיצות גדילה.
לפני עשרה חודשים לערך אירע לי נס. פגשתי את עינת. עינת לאלו, אשר בסיפור חייה נתקלתי בפייסבוק. סיפור, אשר הותיר עלי רושם עז והעובדה כי בזכותו היא למדה לסייע לנשים בנקודות משבר, קסמה לי. היתה לי תחושת בטן חזקה שמצאתי לי מושיעה, מנטורית, הורה אחר ללמוד ממנו.
לכל אלה הצטרפה העובדה כי עינת היא תושבת רמת- גן וכי מביתי אוכל להגיע אליה רגלית דרך פארק הירקון, הליכה של 20 דקות לכל היותר. כך הגעתי אליה לראשונה, מלווה בכלבי האהוב, ומאז פעם בשבוע, פעם בה אני למדה כי אפשר אחרת. כי ישנן אפשרויות בחירה בחיים. כי אפשר לחדול מלהחזיק בכל הכוח, עד שכבר אין כוחות כלל. מותר אפילו לשחרר. לחמול על עצמנו. לנשום. ולהגיד תודה, יום יום.
בדיוק באותו הזמן, התקבלתי לסדנת כתיבה אצל הסופר ואיש התקשורת שי גולדן. מבלי שבכלל תיכננתי, יצא שגיליתי על עצמי שאני לא רק מי שחשבתי את עצמי בעיני עצמי. גיליתי שזה אפשרי להיוולד מחדש כשמגיעים ל"חצי". גיליתי שלא נגמרתי. אני רק מתחילה אחרת.
המשימות שקבלנו לכתוב בסדנא, הוציאו מן המשתתפים סיפורי חיים, וכשאתה נחשף לסיפור חיים של נפש, אתה מיד מתקרב אליה. מרגיש הזדהות.
ולראשונה מזה זמן רב, מצאתי לי חברים וחברות כפי בחירתי האישית. כמו פעם, בעבר, כשהייתי נערה וחיילת וסטודנטית.
בחצי הזה פגשתי חברים שיהיו אתי עד החצי הבא.
רקפת.
