מסופר על יהודי חברון ששנה אחת בערב יום הכיפורים התאספו "בבית הכנסת על שם אברהם אבינו" אך לרוע מזלם היו בביתה הכנסת תשעה אנשים ולא עשרה, התעוררה בעיה איך נתפלל את תפילות היום הגדול.
במוחם רצו המחשבות אולי איזה שהוא כפרי מהכפרים הסמוכים או מהשכונות האחרות יבוא להתפלל ובכך יגיעו יחד לעשרה, אך אף אחד לא בא.
לפתע נראה להם ממרחק קשיש הצועד לכיוונם, כשהגיע לבית הכנסת ניסו המתפללים לתת דבר מה לפיו אולי בכך יצא ידי חובת סעודה מפסקת אך הוא סירב.
במהלך התפילות העניקו המתפללים לאורח כבוד מלכים אשר בזכותו הצליחו להתפלל ביום הכיפורים בציבור, במוצאי יום הכיפורים החלה המהומה, מי יארח את הקשיש לסעודה סיום הצום? נפל הגורל על שמש בית הכנסת הלך האורח עם שמש בית הכנסת לכיוון ביתו כאשר התקרבו לבית פתאום נעלה האורח, שמש בית הכנסת הצטער צער רב על שלא זכה לארח את הקשיש האורח,
מרוב צער נרדם השמש ובחלומו נגלה אליו אדם הדור פנים ואומר לו "אל תצטער בני אני הוא אברהם אבינו וכשראיתי שהנכם מצטערים באתי להשלים לכם את המניין"
בפרשת חיי שרה מסופר על פטירתה של שרה ובסוף הפרשה מסופר על פטירתו של אברהם אבינו. משרה ומאברהם אנו למדים אחד מהדברים החזקים ביותר בערבות ההדדית שבין אדם לחברו נתינה אין סופית כסיפור המלאכים בפרשת "ויירא" ומסיפור זה אנו למדים על ההקרבה של אברהם אבינו לעזרה הדדית גם שנים לאחר מותו.
