תתארו לכם רגע, שאתם חיים במדינה שבה כולם לא חובשים כובע, כי זאת התרבות השלטת במדינה. אתם משלמים מיסים, משרתים בצה"ל, משלמים קנסות, מורידים את הזבל כל בוקר וכל ערב, מקפידים לבקר בשמורות טבע בכל חג, מצביעים בבחירות, מקטרים שהמשטרה לא מתפקדת, עוקבים אחרי הניצחונות של מכבי, אבל יש לך כובע שאתה משתמש, ועם הכובע הזה אתה מרגיש טבעי, ואתה זקוק לכובע הזה כי הוא מתאר את השלמות שלך ואת מי שאתה באמת, ובלעדיו אתה לא אתה, אתה מסתובב חצוי, מדוכא. אבל המדינה הזאת רואה את העובדה הזאת בעין לא טובה, כי היא לא מתיישבת טוב בתבניות המוכרות לרוב האנשים. ובגלל שאתה חובש כובע – האפשרויות שלך מצטמצמות ומוגבלות, משלבים אותך פחות, נעשים נסיונות לשכנע אותך שבלי כובע זה יהיה יותר טוב, אתה תיראה כמו כולם, ואתה תוכל להצליח ולצמוח כמו רוב האנשים, ובלי כובע אתה תהיה יותר מאושר.
אז זה הסיפור שלי, בערך. ושל עוד רבים כמותי.
נולדתי לתוך תרבות רבת שנים, לתוך קהילה, לתוך שפה, להורים חרשים. ואני דוברת שפת הסימנים כשפת אם. ואני חובשת את הכובע הזה מאז יום לידתי, ואמשיך לחבוש בגאווה עד יום מותי.
אתם יודעים, אני מקבלת שאלות מהסוג של: "את אילמת?" "את יודעת לכתוב?" "תהיי בריאה, תתפללי הרבה, אלוהים יבריא ויעזור לך לדבר", "יש לך כלב נחייה?" "תאכלי קליפת אתרוג, זה סגולה לכבדי פה", זה מחזק את ההבנה שלי שאנחנו עוד רחוקים מהיום הזה שהרוב יראה במיעוט הזה כשווים בעיני החוק והתרבות – רק שאנחנו דוברים שפה אחרת, שפת הסימנים.
זה קשה, כן. שהמדינה לא מכירה בעובדה הפשוטה הזאת – שהכובע שלך הוא אתה. ואני חולמת שיום אחד, מדינת ישראל, תכיר בכובע הזה, בקהילה שלנו, בשפה שלנו – באמת ובתמים.
