קארמת גן- שרית גבאי

לפני שנה בדיוק עברתי דירה, עזבתי את דירתי היפה והאהובה, אשר הלכה והתכווצה על צרכיי. ועברתי לדירה אחרת, באותה השכונה. זו היתה דירה שרציתי. וחיכיתי לה. ויום אחד חברתי, ששכרה אותה לפני, החליטה להתקדם הלאה לחנייה ומעלית, והשאר הסטוריה.

רצה הגורל, ושבוע לפני שנכנסתי, היה פיצוץ בצינור בדירה שמעל חדר הילדים. בשלב הזה עוד לא ידעתי כי החדר לא יהיה רלוונטי כחודשיים לפחות ושהם יישנו איתי עד שהקיר יקולף,  ייובש, וייצבע מחדש. זו היתה הקארמה שלי, אמרתי כל אותו סופש. ביום שנכנסתי, חג המולד של 2016, הגיע אינסטלטור, והנושא טופל. ועדיין, התבאסתי, ייקח זמן עד שנוכל לאכלס את החדר. נשמתי עמוק, ואמרתי מה שתמיד אומרת: קארמה היא חוף ים. והנה היה נחל קטן בחדר הילדים. אין מה לעשות. קארמה. מנסה להקטין גם לעצמי את התסכול.  באותו לילה ראשון ( וב 15 הלילות אחריו, עד שהסייל של איקאה החל והצדיק את ההמתנה למיטה חדשה) ישנו איתי הילדים בחדרי, על מזרן (ראוי אמנם). הודעתי להם שנעשה מחנה בחדר שלי עד שחדרם יתייבש. נשכבנו יחדיו במזרן הזוגי אליו הוספנו מזרון ממיטתם, תלינו שמיכה מחלון לחלון אבל לבני הצעיר (אז עוד לא 4),  חסרו הצרצרים ורעשי הטבע במחנה. אז בלי לחשוב פעמיים ladies and gentlemen, האוסף של ג׳ורג׳ מייקל קלאב טרופיקנה ויש לנו צרצרים. ( וגם טריקה של דלת ונעלי עקב שנוקשות על האספלט). בני הגדול ( אז כמעט 8) אמר שזה נשמע כמו שיר של מסיבה, ורקדנו ביחד מנסים להקטין את האכזבה שליוותה את המעבר הזה. אחכ נשכבנו יחד, וכך נרדמנו שלושתינו מכורבלים.

ולמה אני מספרת לכם את זה? כי למחרת בבוקר, כשהשעון המעורר צלצל, הבטתי בסלולרי, וראיתי בעיניים מטושטשות מקורי שינה עדכון(פוש)  מynet : הזמר ג׳ורג׳ מייקל הלך לעולמו.

המשכתי עוד צעד, עד שהאינפורמציה נקלטה במוחי. ואז מודה. לשנייה וחצי, קיוויתי נורא שלא קראתי טוב. בכל זאת, זקוקה למשקפיי קריאה. והעיניים בבוקר עוד לחות ומקשות על המיקוד, אז בטוח לא קראתי נכון. אולי בוי ג׳ורג׳ ? ( שיסלח לי וייבדל״א) אז שפשפתי עיניים טוב, טוב, הרכבתי משקפיים וניסיתי ממש חזק לקרוא שוב משהו אחר. אבל לא. לצערי. קראתי נכון. ג׳ורג׳ מייקל. אוףףףף. וכל העייפות והתסכולים שהיו מנת חלקי ביומיים שקדמו לכך, בענייני הדירה, זרמו מעיני כנהרות. נתתי שם חתיכת בכי על הבוקר. בכי שאיך לומר, אינו הולם את הסיטואציה. אצלנו הפסיכולוגים, קוראים לזה תגובה לא מותאמת. אז בדקתי את עצמי. וכשכנכסתי לקבוצות בהן אני חברה, מצאתי שם חברות וחברים שלקחו את זה קשה כמוני. זה הזמן להבהיר,האיש היה אליל נעורי, ואחד כזה שבגר יחד איתי. והתפתח ויצר כמה יצירות לא רעות בכלל. ולא הפך לפתטי.

׳לחישה פזיזה׳ היה הסלאו הראשון של הרבה מאיתנו.  ומי לא מתחיל לזוז עם wake me up? סווטשרט וורוד ומכנסיים קצרצרים חצי חצי ( תכלת לבן ). אני זוכרת גם את ההורים נדבקים בענטוז שהשיר דרש.

אחכ ג׳ורג׳ עזב את וואם, ואני את ביה״ס היסודי, ואני זוכרת שבכתה ח׳, היה ענטוז חדש ועדכני יותר. הוא זז עם הג׳ינס על הג׳וקבוקס בקליפ בשחור לבן ושרף לנו את הפיוזים בfaith, מבוגר מאיתנו ב15 שנה, חתיך אש ושר לנו בגיל צעיר מדי, על התאהבות במורה, רצינו שהוא יהיה הfather figure או לפחות האב טיפוס. אליל נעורים קלאסי. ובתיכון, כששחרר את freedom '90, והקשבנו בלי דעה קדומה לדיסק בשם הזה בדיוק, התחלנו באמת לקלוט כמה הוא גדול. קצת אחרי הצבא, ב96 הוא פרסם את 0lder, עוד אלבום נפלא, וגם אני כבר הייתי קצת יותר בוגרת. ועקבתי מרחוק. וגם מקרוב  כשאושפז לפני מספר שנים. והמשכתי להקשיב למוסיקה שלו. בעיקר לאוסף-ladies and gentlemen שמאורגן בשני דיסקים, השקט- for the heart,  והקצבי for the feet.  ואף פעם לא יצא לי לראות אותו מופיע. ועל כך הצטערתי. מאד.

ובבוקר הזה לפני שנה, חשבתי כמו כולם איך השנה הזו 2016, לקחה גם את האיש המופלא הזה  כמו גם גאונים נוספים ( דיוויד בואי, לאונרד כהן, פרינס, ומאיר בנאי) שהיוו יחד את הפס קול של נעורי.

וג׳ורג׳. הוא מת בדיוק בכריסמס. כמו בשיר שלו, בו הוא מתחייב לצלילי מוזיקה כנראה מתוקה מדי לא לתת את ליבו בקלות, אלא למישהו מיוחד. השיר הזה שעשה לי בעבר שמח, והיום עושה לי עצוב. אומן עצוב ומיוסר, שכתב וביצע שירים מופלאים, שליוו אותי, רוב חיי.  לעזאזל, עדיין  מלווים אותי. ורק מהדוקומנטרי הנפלא ( freedom  כשם השיר משודר בyes) הבנתי עד כמה מיוסר. והוא כבר לא איתנו. וכבר לא מיוסר. וזו היתה הקארמה שלו.