שחר אבנרי חגג לא מכבר את יום הולדתו ה- 40, במבט אל העבר שחר תיאר בפניי חלק מחוויותיו ,אשר נראו כבלתי נתפסות על גבול הביזריות, בעת שהותו בחו"ל. שחר "שאקאלאקה" הרמתגני, סיים בהצטיינות תיכון "אוהל שם" והתגייס לצה"ל למסלול הקרבי של חיל התותחנים.
בתום שירותו הצבאי , כמרבית החיילים המשוחררים, יצא שחר לטיול ארוך אשר התחיל במזרח והמשיך לניו זילנד, לונדון , ברזיל, דרום אפריקה ומקומות מרהיבים אחרים בעולם. והתפרנס ממגוון עבודות ועסקים. במהלך שהותו בדרום אפריקה שכר קרוואן קטן עם גיטרה וגלשן.
7 השנים בניו זילנד היוו עבורו מקור השראה בכל הקשור ללהטוטנות האש, בין החוויות הזכורות לו היתה במסיבת בריכה בה בעלי המקום היו מרוקנים את המים הרדודים מבריכת הילדים והופכים את המתחם לבמה אחת גדולה למופעי האש בליווי אביזרים מיוחדים שיצר שחר במו ידיו.
שחר אשר הכיר מקרוב את ענף אומנויות הלחימה ג'ודו וקרב מגע עוד מילדותו, החל לשלב בהופעותיו אלמנטים מתחום אומנויות הלחימה כמו: נונצ'אקו בוער, כפפת איגרוף , חרבות וכיו"ב.
במהלך מסעו בעולם, עבר שחר לגור בוואלי גה קפאו שבברזיל, שם יצא עם עוד 3 חברים לטרק בהר מבודד ומרוחק מכל נפש חיה. בעת הטיפוס על ההר שחר החליק וריסק את רגלו השמאלית ובמשך יומיים של נסיונות חילוץ כושלים בשל תנאי גישה בלתי אפשריים וכן שעות מרובות המלוות בכאבים חזקים בלתי נסבלים, הגיע למקום ממש באופן מקרי מסוק של כבאים אשר היו בדרכם לכבות שריפה באיזור, חילצו אותו והעבירוהו למקום נידח בברזיל ושם עבר ניתוח לא מוצלח ברגלו.
עבר זמן מה ומצב רגלו לא שפר, שחר עבר ניתוח נוסף בסאו פאולו שבדרום אמריקה בבית החולים הישראלי ע"ש "אלברט איינשטיין", שם כבר נאמר לו ע"י הרופאים כי הכל יהיה בסדר.
לקראת גיל 30, שנתיים לאחר פציעתו ושני ניתוחים בגולה, שב שחר לארץ ונתבשר כי מצב רגלו קשה מאוד והוא חייב לעבור ניתוח מורכב יותר.
שחר חבר לאורטופד מומחה כף רגל בשם עומר מידן, אישיות אקסטרימית כשלעצמו, אשר הציע לעבור ניתוח בהקדם בשל הממצאים המדאיגים שנצפו באיזור הפציעה ביניהם נמק בשלב די מתקדם.
עוד נתבשר כי לפי מצבו לא יוכל לחזור לקדמותו ולא יצליח ללכת על רגלו ללא אמצעי עזר כזה או אחר.
לאחר הניתוח ובשורת האיוב, שחר החליט כי הגיע הזמן להפסיק להקשיב לרופאים והחל לבנות תוכנית שיקום משלו ולקחת פסק זמן מהחיים.
עשה מנוי לספיבק – מרכז הספורט הראשון והגדול לנכים בישראל, ברמת גן והחל להתאמן ולשחק כדורסל על כיסא גלגלים. בד בבד שימש כמורה ממלא מקום בבית ספר און ,ת"א ולמד הידרותראפיה וחינוך גופני התמחות לצרכים מיוחדים בסמינר הקיבוצים.
כנגד כל הסיכויים ולאחר שיקום ארוך ושנתיים על קביים, שחר הצליח ללכת על רגלו השמאלית ונותר עם צליעה קלה.
חזרתו לחיי שיגרה האירו פניו ואת המשך דרכו במופעי קרקס מרהיבים קומיים ודרמטיים כאחד.
בראיון איתו סיפר: "המופע של שאקאלאקה הוא בדמי: הוא הדיבוק שלי, אני משקיע בו זמן, כסף, אימונים, לימודים, יצירה, חלומות. לפני כמה שנים שמתי לעצמי לי מטרה להפוך לאמן תאטרון רחוב והדרך היחידה לעשות זאת הייתה לצאת לרחוב ולנסות להופיע עם מה שאני יודע לעשות. בהתחלה בארץ (נחלת בנימין, מתחם התחנה, נמל יפו) ואחר כך בחו"ל, הפסטיבל הראשון שהגעתי אליו בחו"ל היה פסטיבל "אדינברו "בסקוטלנד, פסטיבל ה"פרינג'" הגדול בעולם וטירונות תאטרון רחוב.
ההתחלה היתה קשה אבל למדתי המון , פשוט מלנסות. המופע הוא פרי יצירה ואימון של כל מה שלמדתי עד היום, אוסף כל ההצלחות והכישלונות שלי (מהכשלונות למדתי הכי הרבה).
אני הכי אני אוהב את הליצנות, את הקשר שנוצר עם הקהל, את הדברים הספונטניים שקורים ברגע.
למתנדבים יש מקום חשוב במופע. הם הופכים לחלק מהמופע וזורחים לרגע באור הזרקור . אני שמח כשאני מצליח להעצים אותם, הם עומדים במשימות מאתגרות, מצחיקים את הקהל והופכים לרגע אחד גם הם, לפרפורמרים ולליצנים".
שחר משמש כמורה לחינוך גופני, הידרותרפיסט וליצן טיפולי בבית ספר "ונצואלה קלישר" – ביה"ס לתלמידים עם נכויות התפתחותיות קשות, עם שיתוק מוחין או תסמונות נוירולוגיות אחרות שביטויין הוא פגיעה מוטורית וקוגנטיבית. רוב רובם של התלמידים בכיסאות גלגלים, אינם עצמאיים בטיפול בעצמם וזקוקים לסיוע צמוד. כמו כן רובם אינם מדברים ונעזרים בתקשורת תומכת ובמכשירי פלט קולי מסוגים שונים.
ובנוסף לכך, מדריך אומנות הקרקס בבית ספר "סביון" ברמת גן- לילדים עם הפרעות רגשיות והפרעות התנהגות לדבריו הילדים "מתחברים" לזה מאוד חזק וחווים הצלחות והעצמות.
משהו קטן לסיום, השם "שאקאלאקה" נבחר בעקבות הקושי בהגיית האות ח' בחו"ל והתחיל כ"שאקה" במקום שחר…
תוכלו להזמינו לכל ארוע… ימי הולדת, בר מצווה, בריתות, ארועים עתירי תקציב בחו"ל מחלקה ראשונה ועוד
שאקאלאקה – הפקת אירועים מדליקים
צילום: רונית אלון
