אני לא יודעת אם זו העובדה שהשנה החלה, או שהחודש אני משלימה 17 שנים במקום עבודתי. אבל הבוקר קמתי גדולה.
התחלתי כמתמחה צעירה עם שתיים כמוני. שתי מתמחות צעירות, אשר להבדיל ממני, למדו בארץ. שתיהן בוגרות אוניברסיטה, שכנראה פגשו אבחון כבר בתואר הראשון כשאני עבדתי ב "ביפר" ושלחתי הודעות לאנשים חשובים אחרים. הרגשתי קטנה. הרגשתי לא יודעת. אבל זה בסדר, כי הגעתי להתמחות ושם מותר לא לדעת. אז, כמובן, לא ידעתי להגיד את זה. ועבדתי קשה כדי לדעת. אז למה הרגשתי קטנה? זה כנראה היה שלי. נסו לתאר לעצמכם שאתם שרים ממש טוב, סולנים של להקת בית הספר, אבל אז מגיעים ללהקה הצבאית, או בגרסת ימינו אנו, לנבחרת של אקס פקטור, ושם כבר כולם שרים נפלא. היו כאבי גדילה בהתמחות אבל דבר אחד היה מבחינתי בטוח והוא שאני עושה את מה שאני אוהבת! מה זה אוהבת? אנשים מסקרנים אותי, מרטיטים את ליבי. התשוקה לדבר, היא שהניעה אותי. היא והאינטואיציה. ולא עזר כלום. גם לא אושיה בתחומי, אשר פעם באחד הכנסים חקרה על הגנטיקה התעסוקתית שלי ואמרה : ״אני לא מבינה איך נהיית פסיכולוגית תעסוקתית״, אבל זה לא שינה כלום, כי אני ידעתי.
ידעתי שזה שלי, ידעתי שאני תופסת נכון אנשים, וגם הדימוי העצמי המקצועי שלי התבסס בסופו של דבר. עם הדגש על סופו. למדתי הרבה ממדריכותיי המקצועיות, ולמדתי ועדיין לומדת מד״ר ישראל וינקלר, אבי המקצועי, למידה שהיא פרייסלס.
אבל זה לקח הרבה זמן. את בחינת ההתמחות עברתי כבר לפני 12 שנים. אח״כ היה עלי להשלים עוד דו״ח על מנת להיחשב למומחית. בדיוק טסתי להודו, לחודש, ונחתי בפעם הראשונה מאז הבגרויות. אז יצא שהנחתי לזה. בינתיים עבדתי עם אוכלוסיות שיקומיות, ונהניתי מכל רגע. גם העובדה שהשותפות שלי סיימו את חובותיהן והפכו למומחיות בינתיים, לא האיצה בי. אני צריכה את הדברים בקצב שלי.
וגדלתי קצת, וזכיתי להכרה על מה שאני עושה, והדרכתי פרקטיקום מספר שנים. אך בעיקר עשיתי למשפחתי כמו שאומרים. גם את זה בדרכי הייחודית. וצברתי ניסיון וחוויות. וכך לפני שהריתי את בני השני, ילדתי גם את הדוח המיוחל, זה שהפך אותי למומחית. מניחה שזה לא היה מקרי. פיניתי מקום לשפע.
בהמשך, כאם לשניים, העובדת במשרה מלאה, נשאבתי לקונפליקט בית -קריירה, שעד אז רק דיברתי עליו עם הנועצים שלי. ולקח לי עוד כמעט שנה ללמוד ללהטט את זה, בין הכביסות, והפגישות בין החוגים והדו״חות. לקח לי זמן לבנות לעצמי לו״ז וסדרי עדיפויות שישאירו אותי שפויה. כן שפויה. השפיות והבריאות חשובות לי ואחד הדברים שלמדתי לעשות בשלב ההוא של חיי הוא להקשיב לעצמי. לגוף ולנפש. ולא להשקיע אנרגיה מיותרת באשמה על מה שלא הספקתי. גם אם פה נותרה ערימה לקיפול ושם עוד סיכום אבחון מחכה לי. והקשבתי לעצמי ולקצב שלי גם כשמבחוץ לחצו עלי לפעמים.
מתישהו בדרך אספתי דימוי מסרטי הבטיחות בטיסה, ובייעוצים משתמשת בו מדי שבוע. שימושי לכל הורה ובכלל, להפנים זאת: בעת מצוקה במטוס, כאשר מסכות החמצן משתחררות, ההוראה אומרת כי במידה והנך מלווה ילד או נוסע שיקומי, ראשית חבוש את מסכת החמצן על עצמך, ורק אח״כ טפל בילד. בניגוד לכל אינסטינקט הורי או אחר. למה? כי רציונלית זה בדוק: אם יש לנו יותר חמצן נטפל באחרים טוב יותר וכולם ישרדו. נאה דורש נאה מקיים, נחתי בין לבין, ותיעלתי את כוחותיי ואת החמצן שלי אל מול עומסי החיים ונפלאותיהם.
כשבני הצעיר גדל התפניתי קצת. בעיקר מנטלית. חיפשתי מה ללמוד. שמעתי על קורס נדיר אצל אישה נדירה, והשתלבתי בלימודי ייעוץ תעסוקתי בגישה נרטיבית. למדתי על הסיפור הכואב שלנו ועל בנייתו של סיפור מועדף, חלופי, שהוא גם מכוון אותנו אל הייעוד. אני חוטאת להן, לגישה ולמנטורית, כשאני מקצרת כאן, אבל מדובר בגישה מופלאה. ושם, בפעם הראשונה, הרגשתי שאני גדלה. אבל באמת.
אני מודה, כבר בשלב קודם הבנתי שאני טובה במה שאני עושה. הפידבקים הטובים מהנועצים שלי, ועובדות שיקום שלא היו מוכנות לפגוש אף אחד מלבדי, עשו לי נעים לאגו. אבל כאן למדתי שמותר להיות קטנה, ושלעיתים המקום של ה "לא יודעת", בטיפול ובכלל, עדיף. וגם את זה כבר ידעתי. כי ישראל לימד אותי המון דברים, אבל החשוב שבהם לדעתי: לשער. תמיד לשער ולאפשר לאחר לקחת את דבריך או לא. ותמיד תמיד הגעתי ועודי מגיעה -בגובה העיניים.
במהלך הקורס, הבנתי שהגיע הזמן לגדול עוד. אז התחלתי בתהליך של הכרה בי כמדריכה רשומה במשרד הבריאות. כנראה שהראש רצה לגדול אבל הלב עוד לא היה מוכן באמת. ואני, כרגיל, בקצב שלי, לקחתי לי רגע. ובינתיים, דאגתי לפאי העשיות השלם שלי וידעתי מה חסר. לפני כשנה רכשתי לעצמי מתנת יום הולדת סדנת כתיבה אצל שי גולדן ב "רשת". ולמדתי לכתוב. אבל לא רק. כנראה שהגעתי לשם כבר גדולה, כי שם הגיבו אלי אחרת ממה שהייתי רגילה. משהו נפתח בי והעז שם וזה ניכר גם בחוץ.
בשיעור הראשון שי לימד ארבעה עקרונות לכתיבה: 1.קריאה- ספרות היא ההשראה לכותבים. 2. כתיבה- בשעות קבועות, לא מחכים למוזה 3.כבוד למילים – תקראו את מה שאתם כותבים. תגיהו. 4. אומץ. מיד ידעתי שאומץ יש. וגם כבוד למילים. ואימצתי משמעת קריאה וכתיבה. ומאז קוראת כותבת לא מעט. ולמדתי עוד שהכתיבה וההתבוננות והטכניקות שלמדתי, כרוכות גם הן במקצוע הזה שלי. והן עשו לי חשק לשזור אותם במדריכה שאהיה, כי הכתיבה, היום, היא כבר חלק מזהותי המקצועית. הבשלתי. הרגשתי שאני כבר מספיק גדולה כדי להדריך, וכדי להתמודד עם משרד הבריאות והליכים וועדות, ומיני בירוקרטיות, שעושות לי בדרך כלל פריחה. הרגשתי גדולה מבפנים. וכשזה נכון זה נכון. היום יכולה לומר, אני מספיק גדולה. ואני גם מודרכת. והמדריכה שלי, היא מתאימה לי בול. והנה זה קורה, מרגישה שרואים את השינוי, ושמעריכים את הדרך. גם הם כבר יודעים. כולם שם בחוץ. אין ברירה- I own it והשנה הזו נפתחת בגדילה. וזה כיף. זה כיף שלא כואב יותר בברכיים ושבמשקוף כבר רואים בבירור את קפיצת הגדילה.
יש מכתב ממשרד הבריאות בדרך. ואולי גם ספר שייכתב לאט, לאט (ובשעות קבועות). ועכשיו רק נותרה לי עוד קפיצת גדילה אחת להשלים. בענייני האהבה. פשוט כי מגיע לי. אולי לא רואים בחוץ, אבל גדלתי גם שם.
שרה השכנה
