מספיק.

לפעמים אני אומרת לעצמי, שדי. מספיק. חלאס.

לא משנה כמה אנחנו נעבוד למען חברה שוויונית יותר, ולא משנה כמה יפי נפש נהיה, החברה כזאת, תמיד הייתה כזאת – אטומה, ואולי יש מלאכים בלבן עם נצנצים שמופיעים פתאום ונותנים את התחושה הכי טובה, שאולי יש תקווה למקום טוב יותר, לעתיד טוב יותר, מופיעים אז חיוכים ומבטים מלאי תקווה.

אבל זה בסוף שוב מתנפץ. וחוזר חלילה.

אז למה לעבוד קשה? נמצא את המקום הנוח שלנו, נתמסכן, ונגיד שזה מה יש, ושיהיה בסדר.

נסתדר.

אבל לא, אי אפשר. הצדק טבוע בתוכנו, הצדק הטבעי. החתירה לשלמות, גם אם היא לא תושג בסוף, אנחנו חותרים אליה, וכל האמצעים החוקיים – כשרים.

אז אני אנצל את פתחה של שנה חדשה זו, שנת 2017, כדי להזכיר לעצמי, ולכם, שוב מחדש, כמו בכל שנה, כמו בכל ערב חג, נשתדל להיות טובים יותר,  מאוחדים יותר, חייכנים יותר, מודעים יותר, רגישים יותר, נחלוק יותר, נתנדב יותר, ונריב פחות.

כל הססמאות הנדושות האלה, שהילדים שלנו הם דור העתיד, ושצריך להכשיר אותם, לגדל אותם לעתיד טוב יותר,  באמת נכונים. אני מאמינה גדולה שיישום אמיתי ונכון של המשפט הזה "חנוך לנער על פי דרכו, גם אם יזקין לא יסור ממנה" יהיה השינוי האמיתי שנוכל להביא לעצמנו לשנה זו ולשנים הבאות.

לכן, השנה, אני רוצה לאחל לכל ילדי ישראל,  ומהמקום שלי כאישה חירשת, אאחל במיוחד גם לילדים חרשים וכבדי שמיעה ברחבי הארץ, שיגדלו לעתיד יותר מכיל, יותר שוויוני, יותר נגיש. לעולם שבו הם יצליחו לממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם. לעולם שיקבל אותם ולא יציב בפניהם חסמים חברתיים או שמיעתיים.

לעולם שבו הם יגדלו שווים בין שווים. לעולם שבו השונות איננה מוגבלות עבורם ועבור החברה הישראלית, לעולם שבו יוכלו לקחת חלק בהחלטות החשובות המשפיעות על גורל חייהם. לעולם שבו ההזדמנויות וההצלחות יגיעו לידיהם בזכות ולא בחסד. ולהורי הילדים ומשפחותיהם, שידעו – שהילדים האלה שווים לכולם והם ישיגו את המטרות שלהם אם רק יאמינו בהם ובמי שהם ויפתחו את שערי ההבנה, ההכלה וההכרה.

שתהיה שנה אזרחית טובה ומוצלחת לכולנו.