שרה השכנה מספרת על איך זה הרגיש לה, ביום הצילום עם כותבות קטנות גדולות

אז התגבשה לה הפקת האופנה של המקומון, והתלבשה לה פיקס על הסופ"ש בו החלטתי לחגוג יום הולדת ולעוף קצת. הסכמתי מיד. לעשות ביחד דברים של בנות, להתלבש, למדוד בגדים, להתאפר, נשמע לי מגניב. את החלק של הלהצטלם הפנמתי פחות, לפחות בשלב הראשוני. סגרנו תאריך, וכך הרעיון של אהובי קרם עור וגידים. ההוראות המדויקות, מה להכין מראש ולהביא ממלתחתנו האישית, הגיעו בהמשך. בין שאר הדברים שהיו ברשימה המקצועית הזו, היו גרבונים מחטבים או מחטב כלשהו אחר. פה, צץ לו האנטגוניזם הראשוני, זה שהרווחתי ביושר אחרי 40 שנות. לא רוצה מחטב! לא קונה בגדים שדורשים מחטב, וכשמוכרת פושרית אומרת לי ״עם תחתון אחר זה יהיה פיקס״ אני אשאיר אותה ואת הפריט בחנות מאחור. כן. ככה אני, וגם באופן כללי אני בעד אמת בפרסום. התפשרתי על גרבונים, שזרקתי בתיק, והתחלתי לחשוב האם באמת עשיתי בשכל שאישרתי? והאם נוח לי עם הפקת אופנה? עם חגיגת נשיות שכזו? ואני, האם אני כבר מתחברת לאיפור, לתדמית, ללוק? לנעלי עקב? שלא תבינו לא נכון, מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת להתלבש אני אוהבת לרכוש בגדים, אבל מכאן ועד להצטלם עם זה? ונעלי עקב? בעשור האחרון הן לא ראו אותי.

מנעוריי ועד שמלאו לי 30 בערך, עשיתי מיליון ושבע דיאטות. דימוי גוף לקוי היה לעניין מרכזי, והייתי כאקורדיון  עולה ויורדת. וכך, כאמור,  גם בתיכון. זמן פחות טוב לעליות במשקל. יום אחד, כשהייתי בי״א, חברה שראתה אותי מתלבשת באחד הטיולים, אמרה בבדיחות הדעת שאני מזכירה לה נשים בציורים אימפרסיוניסטים. וזהו,  זה נכנס לראש ונשאר איתי. גם החברה, אגב.

אז, כשהייתי בת 17, שקלתי למרבה הפלא כמו היום בערך. אולי אפילו 2-3 ק״ג פחות. אבל הרגשתי ענקית, וכשמוניקה סקס שרו ״כמו ציור של דגה, שמנמנה וענוגה״, רציתי למות. כל כך רציתי למות שלא שמעתי שלמרות שהייתה שמנמנה וענוגה, היא סחבה אותו שנה, על הרצפה. את החלק הזה הפנמתי רק בהמשך.

את כל זה אני מספרת לכם כדי להקדים ולומר שהשולם שעשיתי עם עצמי החל בשנות השלושים לחיי, הפסקתי עם הדיאטות וכמה מפתיע למעט הריונות ולידות שמרתי ושומרת על אותו משקל. השולם הפך להשלמה אמיתית  בגיל 40,  עם כל הפגמים שהם חלק ממני יצאתי  לעולם, פשוט ככה, זו אני! ופתאום לא כל כך  היה  אכפת מה חושבים, והרבה יותר חשוב להיות נאמנה לעצמי. ומי שלא טוב לו – שיקפוץ. וזה לא היה קל. זה היה תהליך ארוך של עיסוק בנשיות שלי, בייצוגים שלה החוצה, בביטחון העצמי, בסגנונות הלבוש של פעם כשנהגתי להסתיר, ושל עכשיו כשהתקלפתי קצת. והסתובבתי ועדיין מסתובבת בראש עם למה ומדוע איפור כבד מרגיש לי צבוע. לאט אבל ממש לאט, אני מהפורחים מאוחר, מצאתי את דרכי. והיום חיה בשלום עם עצמי ומשתדלת לשמור על סדר יום בריא. נדמה לי שרואים עליי את התהליך, ומבחינת בחירותי, נדמה לי שאפילו הארון  שלי הפך ליותר מעניין בשנים האחרונות, ועדיין מתעקשת על נוחות ועל איזון של סממני הנשיות במשהו ספורטיבי או גס כי חייבת לשבור. אם שמלה עדינה, אז ז׳קט ג׳ינס או עור, או סניקרס להקליל. אם אודם אז לא איפור עיניים, ולהיפך. לא הכל, הכל זה בולט מדי. ועם כל ההשלמה העצמית, קצת צניעות לא תזיק. וכן קשה לי עם עדין ונשי מדי ואני לא מנסה סטילטו, כי לנצח אדמיין את עצמי כהאמפטי דאמפטי על עקבים דקיקים מדי, שלא לדבר על המועדות שלי לתאונות קטנות.

בערב שלפני, כשארזתי וראיתי את הערימה של הבגדים, הנעליים והאקססוריז, נזכרתי איך צדק מי שאמר בסדרה "רמזור״, שנשים לא אורזות בגדים, הן אורזות התלבטויות. אבל ניחא, האוטו סוחב. והבוקר הגיע, והתכנסנו מאיה העורכת, רקפת המשתפת שגם היתה על האיפור, מיכל שהכרתי באותו בוקר ומיד היתה לנו שפה משותפת ואהובי, שניצחה על כל זה ביד רמה. נהניתי להתלבש ונהניתי להתאפר ולתת למישהי אחרת לאפר אותי, אבל כשהמצלמה נכנסה לתמונה, נהיה לי קצת לא נוח. וזה ממש לא קשור לסיימון גלפנד -הצלם הסבלני ביקום. התבוננתי באחרות, חלקן  נראו נינוחות יותר ותהיתי מה באמת הופך אותנו לשלמות יותר עם עצמנו ? רציתי שיהיה לי נעים. אבל המצלמה, קרקעה אותי. וחשבתי לעצמי שבמצלמות של פעם, עם הפילם,  היה לפחות זמן עד הפיתוח, לפנטז שיצאתי בול כמו שאוהבת. שזה לרוב בדיוני ובלתי אפשרי להשגה. אבל הסט דרש העמדה והרגשתי מאופרת מדי. הצצתי במצלמה והרגשתי עד כמה זה מלאכותי. לרגע אחד הכל היה מלאכותי עבורי. ראיתי את הפער בין הפוזה לנרווזה. התבוננתי במסך, וראיתי תמונות שהאחרות התלהבו מהן, ושאני לא מרוצה מהן. וזה עצבן אותי כי כבר כן מרוצה מעצמי. בדר״כ. פשוט זה לא הרגיש לי ׳עצמי׳ בתמונות האלה. וברגע שהבנתי את זה, היה קל יותר ונהניתי. בעיקר מהחברה וגם מכמה שצחקנו שם ביחד. ושיחקנו, וזו לא אני ביומיום, התחפשתי, העמדתי פנים, השקתי כוסות, אפילו בהגזמה, ועכשיו יש בוק, והוא מפגיש אותי עם איך שזה נראה. ומבחינתי זה נראה סבבה. זה לא מושלם ותאמינו לי שאני רואה פגמים שאתם לא, אבל לא אגלה לכם מהם.  והכי חשוב נהניתי מהדרך. ויומיים אחרי מצאתי את עצמי קונה מגפונים, על עקב. טוב במושגים שלי. תירגעו. לא סטילטו. אבל עושה רעש.

בשבילכם מדובר בכמה תמונות מגניבות, בשבילי זה סיפור עמוק על קנקנים ומה שבתוכם.

ככה זה בנעלי.

שרית גבאי

תודות:

הפקה וסטיילינג: אהובי בצלאל גלפנד

צילום: סיימון גלפנד

איפור: רקפת פדר

שיער: אבי אזולאי 

חנויות מעצבים: 

הלן-קוטור- מירב 

קרלוניה-בוטיק – ג'אנט