זה קרה אתמול…
בסלון ביתו של אסף שינפלד מרמת גן נכדו של ניצול שואה נפתלי שינפלד היקר,
הייתי שם… יחד עם מספר לא מבוטל של אנשים אשר היו כמהים להקשיב לסיפורו המרתק, תלאותיו בין המחנות… בעת ההיא.
דמעות זלגו מעיניי ולא פסקו אף לו לרגע אחד, שקועה בתוך סיפורו של האיש אשר שרד את השואה.
בין סיפוריו הבלתי נתפסים שינפלד סיפר בהתרגשות מצמררת: "לא היה מה לאכול…יצאנו החוצה להביא אוכל …היה שם אחד שקראתי לו "משה רבנו"…הוא ראה פשיסט מרביץ ליהודי והוא הלך והרג אותו והשיג ניירות מזוייפים והפך לאריזטור- הפך לארי…כל חנות של יהודי אשר יתפנה שם אריזטור היה זה שניהל את החנות במקומו…והוא עשה הכל כדי להיות לגוי…ועוד משפ' מנדלוביץ שהלכו לכנסיה כל יום ראשון והבריחו אלינו אוכל בדרכם. אחותי וחברה שלה היו יוצאות מהבונקר שהמיקום שלו מסוכן מאוד, קרוב מאוד לתחנת החשמל של הגרמנים… היתה שמירה חזקה של הגרמנים.
חיכינו להן בפחד ובשקט …יצאה לנו הנשמה עד חזרתן לבונקר. בלילה היינו יוצאים לשירותים רק בשעות הלילה זוגות זוגות בשקט באיזור שליד הגן..גם איבדתי את אמי האהובה'.
אותו אריזטור ידענו שהוא יהודי לא דיברנו…ולימים נפטר בנתניה".
בסיום המפגש קם מר נפתלי שינפלד נשא עיניו אל בתי ופנה לכל הסובבים ודמעה בעיניו:
" האושר הכי גדול שלי שאני רואה ילדים…זה מוכיח לי כי ניצחנו את הגרמנים" וחיבק את בתי היקרה.
המשיך לספר כי "נכדיו וניניו הם מקור האושר שלו".
אשתו גב' חנה שינפלד היקרה, אשר ישבה לצידו בענווה לאורך כל המפגש הוסיפה ואמרה:
"הכי חשוב שיש לנו מדינה.מדינה משלנו !(אז לא ידענו לאן ללכת…)
וחייבים לשמור עליה.
אין לנו ארץ אחרת."
