פרשת היעלמותם של חטופי תימן מזרח ובלקן – סיפור אישי מאת: מיכל נחמני רוזנטל
הבטחתי לעצמי, כי רגע לפני יום השלושים לפטירתה של סבתי האהובה שושנה שלום ז"ל, אעלה כמה מסיפורי החטיפה וניסיונות החטיפה של ילדי תימן, מלאי יגון וכאב שאינו נגמר, אשר נחשפו בפניי, במהלך השבעה על ידי קרובים ומכרים, אלה אשר באו ממרחקים על מנת לנחם ויצאו עם זיכרונות כואבים.
סיפורם הכואב שבאמתחתם, הביא את אמי לפרץ דמעות בלתי פוסק , בעודה אוחזת בתמונת אמה חובקת תינוקת יפת מראה ונזכרת באותן מילים שסבתי היתה אומרת לה כשהייתה מתבוננת בתמונה :"תראי איזו תינוקת יפה את , איך כמעט חטפו לי אותך".
בשנת 1949 נולדה אמי, בבית חולים "הדסה" בתל אביב, בת זקונים לשני אחים בוגרים. ביום שלאחר הלידה, סבתי שוחררה לביתה, אולם אמי נותרה להשגחה בבית החולים, בהתאם להמלצת הרופאים. מידי יום הייתה מגיעה סבתי להניקה לשחק איתה ולהנעים זמנה. באותה העת, האחיות והרופאים דחקו בה לחזור לביתה, בטענה כי הם כבר מטפלים בתינוקת.
יום אחד משחזרה סבתי לבית החולים, מצאה את מיטתה של אמי ריקה , ניגשה לאחת האחיות ושאלה היכן נמצאת הבת שלה? תגובת האחות לא מיהרה לבוא, וסבתי החלה לצעוק לכל עבר ולחפש אחר בתה בין כל החדרים, כבר אז הבינה כי משהו מוזר ואינו תקין מתחולל בתוככי בית החולים. בתוך כל המהומה, אחות אחת רחמנייה, סימנה לה בידה בשקט והובילה אותה לחדרון בו היו כמה תינוקות ביניהם אמי, סבתי אחזה בה בזרועותיה ונסה לדרכה.
ביום החמישי של השבעה, נכנסתי למכולת השכונתית בשכונת קריית בורוכוב, רמת גן וכהרגלי, ניהלתי שיחה עם בעלי המכולת אליס ושמואל בנושא מזון בריא, תוך כדי שיחה עלה הנושא של חטופי תימן מזרח ובלקן וברגע אחד, חוורו פניו של שמואל ושתי עיניו נטו מטה ובמבט אחד אפשר היה לראות ולהבין את הקשר שלו לסיפורי הזוועה. שמואל החל לגולל בפניי את סיפורו האישי, כשקולו רועד ותחושת מחנק אפפה אותו: "הוריי בתיה ויוסף לוי עלו ארצה בשנת 1949, אמי ילדה את בנה הבכור ציון לוי בבית חולים בירושלים.
איור: לאסף חנוכה | באדיבות: כלכליסט…
לאחר חודש ימים אחי הרגיש לא טוב והוריי נסעו לבית החולים על מנת לקבל טיפול רפואי. למחרת היום, עם הגעתם לבית החולים, מצאו כי מיטת בנם ריקה, הם פנו לאחד הרופאים שהיו במחלקה והוא כבר אמר להם שהתינוק נפטר. הוריי ביקשו תעודת פטירה, אך גם את זה לא קיבלו. הם חזרו הביתה כאובים שבורים ולא מאמינים איך קרה הדבר?! כעבור שנתיים בערך, הגיעה לאוזניהם השמועה על חטיפתם של תינוקות מבתי חולים.
הם ניסו בכל כוחם לבדוק מה עלה בגורלו, אך לשווא. הם זומנו לועדת חקירה והגישו עדות. מאז ועד היום אמא שלי לא ישנה בלילות וכשהיא מסתובבת ברחובות רמת גן, ניגשת לכל מי שנראה דומה לציון אחי בנה בכורה ומתחילה לשאול ולחקור אותו. היא לא נחה לרגע…".
אותם ימי אבל לא קלים מלאי מחשבות ותהיות, הובילו אותי לחקור ולנבור מה עלה בגורלם של אותם ילדים שנלקחו מידיהם של משפחות רבות מכל גווני הקשת, מצאתי את עצמי נשאבת אל תוך סיפורם קורע הלב של משפחות שלמות ונחרדתי לגלות כי ממדי החטיפה עצומים, הרבה מעבר ליכולת שלי להכילם.
בו בזמן, יצרתי קשר עם המשורר והפעיל החברתי שלומי חתוכה, שכן טוב לשעבר, האיש אשר עומד בראש תנועת עמר"ם "ילדי תימן מזרח ובלקן החטופים" – כשגולת הכותרת העומדת מאחורי מאבקו הינה תיעוד העדויות והשמעתם.
במהלך השיח, שלומי שיתף אותי בעשייתו המבורכת והנחה אותי לקבל מידע נוסף בנושא באתר ארכיון מדינת ישראל שנפתח לציבור לא מכבר, וכן באתר של עמותת עמר"ם.
כולם כבר יודעים, כי פרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח ובלקן, אינו סיפור בדיה ואינה עוד אמת אחת שהופרכה, זו אחת הפרשיות השערורייתיות הקשות והמחרידות שקרו אי פעם בהיסטוריה של עם ישראל.
אני כאן בוכה ומבכה על אותן משפחות שלא מצאו את ילדיהם עד עצם היום הזה ומשאירה פיסה של אופטימיות ומתפללת שיום אחד נגלה את זהותם.
תודה מיוחדת לאמי היקרה ולשמואל לוי שהקדישו זמנם עבורי. כתבה זו נכתבה לזכרם של סבי וסבתי האהובים שושנה ויעקב שלום ז"ל.
