ילד רע – אישיות או בחירה?

ילד רע – אישיות או בחירה?

מאת: דנית דברה, מנכ"לית עמותת שניר, הפועלת לקידום מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות

קבוצת ילדים משחקת כדורגל בזמן ההפסקה בבית הספר. החבורה התחלקה לקבוצות, בחרה שוערים והמשחק בעיצומו. רק ילד אחד מתבונן מהצד ולא משתתף.

תחושת התסכול מכרסמת בבטנו, הוא מרגיש את הכעס הולך ומתגבר, העלבון שוטף אותו מבפנים החוצה וברגע אחד, בו הכעס פורץ החוצה, הוא מרים אבן, זורק לעבר חבורת הילדים, נכנס פנימה למגרש בחוזקה, תופס את הכדור ובועט בו גבוה ורחוק ככל שרגלו מסגת. הכדור מתעופף ועובר את גדר בית הספר, נעלם באופק.

הילדים ההמומים מחליטים לנקום ומתנפלים על הילד במכות. מהר מאוד הופך המגרש לזירת התגוששות פעילה. וההמשך מוכר וידוע מראש, כולנו היינו שם. בין אם היינו חלק מקבוצת הילדים המשחקים ובין אם היינו "הילד הרע", זה שמפריע, זה שמפוצץ את המשחק והורס לכל השאר את הכיף וההנאה.

גם תגובת המבוגרים מוכרת וידועה. המורה קראת להורים, נוזפת בילד על ששוב הרס לחבריו. הילד נענש, אולי מושהה מבית הספר, מסתגר בחדרו כשתווית הילד האלים כבר תלויה על צווארו, מסתובבת אתו לכל מקום, דבקה בו ולא נותן לו מנוח.

לאה גולדברג כתבה בשירה המפורסם "הילד הרע": "…שיחקתי אתמול בחצר עם יוכבד

נתתי לה אוטו שלי ורכבת נתתי לה לזכות בגולה הכי אדומה והכי גדולה! ואינני יודע, איך זה קרה – לפתע ניכנס בי הילד הרע, דחפתי אותה והיא נפלה.."

האמנם זהו ילד רע ואלים? האמנם הילד הרע נכנס לתוכו בלי שום הזהרה ובלי שום שליטה? או שאולי התנהגותו של הילד היא בחירה?

התנועה שלנו כבני אדם בעולם, הבחירות ההתנהגותיות שלנו, כולן נובעות מהצורך הבסיסי שלנו לנוע אל עבר מטרה גדולה, מטרת על –  להשיג ולחזק את תחושת השייכות לקבוצה בה אנחנו חיים ואליה אנחנו משתייכים. זוהי מטרת העל הבסיסית ביותר של כל יצור אנושי. להיות שייך.

למעט מקרים קיצוניים, אליהם לא נכנס כרגע, התנהגותו של הילד היא בחירה. בין אם היא מודעת ובין אם לאו, הילד בוחר בהתנהגות שתקדם את המטרה שלו. נחזור רגע אל הילד הרע שבחר לפוצץ את משחק הכדורגל של חבריו לכיתה, נניח לרגע בצד את החוקים, הסנקציות, תקנון בית הספר והרצון של כולנו לחיות בשלווה ובנחת בחברה לא אלימה. רק

אם נניח בצד את כל אלו נוכל להבין את הסיבה שהביאה את הילד לבחור את הבחירה בפיצוץ המשחק של חבריו. רק כך נוכל להבין שהסיבה היא שתחושת השייכות של הילד, לקבוצת השווים שלו בבית הספר נמוכה. הוא לא מרגיש חלק מהם.

כתוצאה מהרגשה קשה זו, הוא עושה בחירה בהתנהגות שלילית כדי להשיג את תחושת השייכות שלו.

לפעמים ילדים מרגישים כל כך שקופים, שעונש או כעס עדיפים להם על פני אדישות. הילד למד, דרך התנסויות בחייו, שמה שהוא לא משיג בבחירת התנהגות חיובית, אפשר להשיג גם בבחירה של התנהגות שלילית. בשני המקרים הוא משיג את תשומת הלב אליה הוא שואף. תשומת הלב מוציאה אותו מהאזור השקוף הנורא מכל.

בהעדר מודל מכוון, וכשהעורף המשפחתי חלש, בוחר הילד, בכל פעם, בדרך היחידה אותה הוא מכיר- הימנעות, הסתגרות או התפרצויות, אלימות. כל אלו הן בחירות של דרכים שליליות להשגת המטרה שלו, שהיא תשומת לב ושייכות.

אחת המשימות המורכבות והחשובות שלנו היא ללמד אותם שבכל רגע נתון יש להם בחירה. כשמתחזקת ההבנה העמוקה שבבחירה, מתחזק גם מיקוד השליטה הפנימי שלנו. אנחנו לא מתבוננים על חיינו כעל רצף של סיטואציות מקריות, בלתי תלויות בנו. נסיבות סטטיות בלתי ניתנות לשינוי. כשמתחזק מיקוד השליטה הפנימי, האחריות על חיינו, על ההחלטות, על הדרך ועל התוצאה, עוברת אלינו וזה כוח מניע גדול של רצון.

כוח רצון פנימי וחזק הוא מנוע אמתי לשינוי וצמיחה והוא כלי עבודה משמעותי להמשך החיים.

המאמר נכתב ע"י דנית דברה, מנכ"לית עמותת שניר, הפועלת לקידום מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות.

צילום: עומר ארמוני

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

rgf
rgf