output_Jrux8O

פלוס – מינוס

פלוס – מינוס

רקפת משתפת והפעם על תחושותייה מיום הצילום של הפקת המקומון, כותבות קטנות גדולות

אמר לי היום חבר : "תגידי שאת בת ארבעים פלוס". ולי זה מרגיש כמו עבודה בעיניים, מפני שבארבעים ועוד פלוס, הייתי בכלל בן אדם אחר. התנהלתי בדיוק כמו בגיל 30, בחצי כאמור, משהו בי סרב לקבל עוד את מה שהייתי, ובהדרגה נוצר שינוי.
לא בהסכמה, לא עם קבלה. נהפוך הוא; עם המון התנגדות לסליחה עצמית, ביקורתיות ושיפוטיות. הסתכלתי על האין, ולא על מה שיצרתי ובניתי במו שתי ידיי.

רק אחרי הרבה זמן הצלחתי לגייס מעצמי מחילה והסכמה לקבל את רקפת החדשה, זו המעורבבות בה רקפת הילדה, הנערה, האם הצעירה והאישה הבוגרת.
האחרונה, בסופו של דבר, היא זו שמפחידה אותי יותר מכולן. היא זו החדשה לי. אותה אני מכירה הכי מעט.
את זו הילדה והנערה, אני "סוחבת"  כבר שנים. בזמן הארוך להיכרותנו, טיפלתי בן, השקעתי בהן, העמדתי אותן על הרגליים, והן נטעו חזק בקרקע, מוכנות לצאת לעולם המבוגרים. וככה יצאתי לדרך של אשה נשואה ואמא צעירה לילדים. וגדלתי. כל פעם קצת.

רקפת 2

מדי כמה זמן ילדתי את עצמי מחדש. לפעמים בקלות ובטבעיות, כמו בעת לידת ילדיי. זה היה המקום הבטוח שלי, זה שתמיד ידעתי מה עושים בו, ואיתם. זה גם המקום אליו תמיד אני רוצה לחזור וממנו הכי קשה לי להיפרד!

בכל נקודת שבירה בדרך, שיוועתי לחזור למקום שלי שם, בזמן ההוא. אלו היו הימים הכי מאושרים שלי, הכי טבעיים לי.

אלו תפקידים הזורמים ממני החוצה, הישר מן הבטן.

כשהבנתי שדי, שוב נאלצתי ללדת מתוכי משהו. ממש נאלצתי. במאמצים.
כל המטפלים בעולם, אסרו עלי לחזור אחורה. להפסיק על לדבר על להביא עוד ילד. "ילד הוא לא סיבה". "אסור להפיל על ילד תפקיד של מושיע". אלו המשפטים ששמעתי, ולא ממש הבנתי.
ככה בעקשנות, הם חזרו על הדברים. נימקו והסבירו והסבירו, לאזניים שנותרו  ערלות ולב שסירב להיפתח, לגדול ולהשתנות.  עד…
עד שזה קרה. ושיחררתי הכל, והסכמתי לשינוי. וכתבתי וכתבתי עד שנולדתי. אני.

רקפת כותבות

בכתיבה ניסיתי לסגור פער. לייצר איזשהוא גשר מושכל בין כל הרקפות שאני. עודני מנסה. וככה גם הגעתי לצילומים האלה.
מחפשת בתמונות את הבחורה הצעירה שהייתי, ולא מוצאת אותה שם. חיפשתי בתמונות משהו מפעם. מישהי מפעם שתזכיר לי את עצמי שאהבתי. שאהבתי לראות במראה וחייתי איתה בשלום. ראיתי שם אישה שאפשר להגיד עליה שהיא "נאה", "חיננית", "מתבגרת יפה".
מין מינוחים שמעולם לא חשבתי כי אגיע אליהם. מה לי ולהם? ומה הן לא ניסו להתאים לי? כל מראה שלבשתי, נראה מאולץ.

פעם, בהיותי חיילת, גייסתי את אחי לצלמני. התיישבתי למול המצלמה במבט חצוף ומתריס וגם היום אני רואה שם לוחמת. מישהי מעזה. אולי זה הרזון שהיה אז מנת חלקי, או החלומות שהיו לי, ניבטים אלי משם. אולי זה מבט נחוש ורעב. להרפתקאות.

חשבתי לעצמי שכשאנחנו נערות ומתלבשות נועז, מתאפרות ועולות על עקבים, זה תמיד מצטלם יפה. סקסי.
מאות "תצוגות אופנה" ערכתי עם חברותי כבר מגיל 8. היו לי "תצוגות" של בית ספר יסודי, ואח"כ תצוגות בחטיבה. צעדנו בחדר שבעליית הגג של חברתי גלית, מחליפות בגד אחרי בגד ואני, כמובן, אמונה על האיפור והשיער.

היום אני מבינה כי העולם הזה של המבוגרים, אשר נגלה לנו אז, הסקרנות, ואיך שדמיינו אותו לעצמנו, עשו אותו סקסי. חידתי.
וחידות קיימות בכדי שננסה לפתור אותן!

במסע שהוא חיינו, אנחנו פותרים תעלומות, מפזרים את סימני השאלה, ואוספים תשובות.
עם כל תשובה שאספנו, נוסף לו עוד קמט, נרפה עוד שריר. פיסית ונפשית.
שרירי הגוף נחלשים, למרות ניסיונות חיזוק אין ספור; כך גם הלב, הרגש, המחשבה והנשמה.
לעיתים היא רפויה, ונינוחה, חיה בהשלמה עם איסוף התשובות. נוצר אצלה סדר. לעיתים, היא מתוחה, סוערת, חלשה.
את כל אלו ראיתי בפני ובגופי הניבטים אליי מן התמונות!

27157538_2057806954476726_2087775747_n

אלוהים עדי, כי סיימון, הצלם שלנו, ניסה. הוא ניסה בכל מעודו להוציא ממני את הרקפת הזו, אשר שאריות ממנה נותרו בי. ואני נשבעת שהוא ראה. גם הוא ראה את מה שהייתי וכמוני הוא ידע בדיוק, והיה מתוסכל, שדי. שאינני מצליחה להבליח אליו דרך העדשה.
והצטלמתי מעט מבין כולן, מפני שגם איפרתי את חברותי לסט. ונהניתי מן העשייה. ועל אף שרציתי לראות פרס בצידה- את פני הבחורה הצעירה שהייתי- לא קבלתי אותו.
הפרס הזה הוא זמני. הוא ניתן לנו בהשאלה לתקופה קצובה, וכל ניסיון יומיומי שלנו לחזור למה שהיינו פעם, לעולם יכשל. לרגע נדמה כי הצלחנו ללכוד אותו, את הזמן, וזה באמת נחזה כמתרחש. מתי?
במפגש עם אנשים חדשים בו אנו צריכים להציג את עצמנו בפניהם, ותמיד, תמיד בפגישות עם חברים מן העבר. אז, יתפרץ מתוכנו ניצוץ, זיק של נעורים, ומישהו לרגע, ירגיש צעיר.
כמו פעם בכיתה עם החברים, כמו בפעם בהפסקות הקפה בצבא, בקפיטריה של האוניברסיטה, ואח"כ, אצלי, באולמות בית המשפט.

זו הזדמנות טובה מבחינתי להודות לאיש בעל ידי הזהב, האיש, אשר אף פעם לא משדל, לא לוחץ, כמעט ולא מדבר ותמיד מחייך בביישנות וצניעות, ד"ר אריק זרצקי. מדי פעם בפעם אחראי האיש הזה להחזיר לי את הניצוץ ההוא מפעם, דואג שלא אכבה.

כותבותרקפת

רקפת פדר

תודות:

הפקה וסטיילינג: אהובי בצלאל גלפנד

צילום: סיימון גלפנד

איפור: רקפת פדר

שיער: אבי אזולאי 

חנויות מעצבים: 

הלן-קוטור- מירב 

קרלוניה-בוטיק – ג'אנט

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

output_Jrux8O
rgf
rgf