היום שלי: אהובי בצלאל גלפנד
אחד המשפטים היותר נפוצים ששומעים בחברת נשים הוא ״היית צריכה לראות אותי לפני עשר, עשרים שנה״ ומבט נוסטלגי בעניים. אני לא יכולה לומר את זה על עצמי בגלל שבניגוד אליהן אצלי בגיל העשרה ותחילת שנות העשרים הייתי בסדר, רגילה, נאה אבל יפה לא. לפחות ככה הרגשתי.
אבא שלי ז״ל נהג לומר לי ״אני יודע שתהיי אישה יפה״ ואני פטרתי אותו בהינף יד. אבא שלי נפטר כשהייתי בת עשרים וארבע אבל נבואתו התממשה ויום אחד קצת אחרי לידת בני בגיל שלושים התעוררתי אישה יפה, בני נולד וגם אני, קצת איתו, נולדתי מחדש.
אחרי שהקילויים העודפים מההריון ירדו, ירד איתם עוד משהו. האם זו הייתה האימהות החדשה או ניסיון החיים שצברתי אבל הרגשתי שמעמסה רגשית גדולה ירדה ממני. משהו התחבר והתבהר ובפעם הראשונה בחיי למדתי להתחבר לעצמי, לראות מהו מקומי בעולם, להגדיר מהם השאיפות והרצונות שלי ולצאת אל העולם ללא מורא.
בסדרה שקרים קטנים גדולים רואים חברות בין שלוש נשים בעיירה פסטורלית ליד הים שחייהן למראית עין נראים מושלמים ונוצצים אבל מהר מאוד צפה האמת בעקבות רצח מסתורי שמתרחש בעיירה השקטה. אומנם אני לא חיה בעיירת חוף ושיגרה עבורי היא תמרון בין הגן של הילד לקופת חולים לעבודה. אבל כשדיברתי קודם על ניסיון החיים שצברתי והמעמסה שירדה, חלק מזה היה שלמדתי שהחיים לא נורמטיביים ומה שמבחוץ נראה נוצץ הוא לאו דווקא זהב ושאני לא המצאתי את הגלגל ואף סיפור לא סופר בפעם הראשונה. הפסקתי לנסות להתיימר להיות מושלמת והתחלתי להקשיב לעצמי, ישנם רגעים שזה נראה פחות טוב אבל לגמרי מרגיש מצוין.
אז כמו באותה פעם שאבא שלי ראה את התמונה היותר גדולה עוד לפני שיכולתי להרים את העניים גם בתמונות האלה ובחוויה הייחודית הזאת אני מנסה להעביר משהו נוסף. שלכל אחת מאיתנו יש את המסע והקצב שלה שהיא צריכה לעבור. כך גם הבנות, האימהות והחברות שלנו. להיות סבלניות וקשובות כלפי עצמנו בהווה אבל עם מבט לעתיד ולא לפחד או להתבייש לבקש עזרה בעת הצורך. אין דרך, אין תשובה אחת נכונה.
כי כל אחד ואחת במוקדם או במאוחר צריך לעמוד על הרגליים ולהידפק על הדלת של החיים ולומר
אני פה !
